אבו ליל נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע " מ

פסק דין

כללי

1.לפניי שני ערעורים על שתי החלטות רשם בית המשפט (כבוד הרשם זיתוני) שניתנו בת"א 5562-10-08. האחד, ערעור הבנק התובע על החלטתו מיום 13.3.11 לבטל את פסק הדין שניתן ביום 10.1.09 על פי צד אחד. השני, ערעור הנתבע על החלטת הרשם מיום 4.5.11 שלא להאריך את המועד לתשלום ההוצאות שנפסקו לחובתו, כתנאי לביטול פסק הדין.

העובדות הצריכות להכרעה

2.בנק מרכנטיל דיסקונט בע"מ (להלן: הבנק) הגיש נגד אבו ליל קאסם (להלן: אבו ליל) כתב תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום סך של 120,260 ₪, נכון ליום 23.10.08 (מועד הגשת כתב התביעה) בגין חוב בחשבון עובר ושב דביטורי שניהל אבו ליל בבנק. משלא הגיש אבו ליל בקשה למתן רשות להתגונן במועד, ניתן ביום 10.1.09 פסק דין נגדו על פי צד אחד.

3.ביום 28.12.10 הגיש אבו ליל בקשה לביטול פסק הדין בה טען כי כתב התביעה ופסק הדין לא הומצאו לו מעולם וכי ביום 22.10.10 נודע לו לראשונה על קיומו של ההליך בעקבות בדיקת רשימת התיקים התלויים ועומדים נגדו בלשכת ההוצאה לפועל. לגוף העניין טען כי סכום החוב הנתבע אינו נכון וכי בדף החשבון המצורף לכתב התביעה נרשמה העברה בלתי מוסברת בסך 96,733 ₪. בעקבות זאת ביקש דפי חשבון ברם לא נענה על ידי הבנק.

4.בהחלטתו מיום 13.3.11 דחה כבוד הרשם את טענות אבו ליל לפיהן לא הומצאו לו כתב התביעה ופסק הדין. הרשם קבע כי פסק הדין נמסר לאִמו של אבו ליל בשתי הזדמנויות שונות . פעם ראשונה ביום 17.5.09 ושוב ביום 19.7.09 יחד עם אזהרת ההוצאה לפועל. עוד ציין, כי הוכח שאבו ליל התגורר אותה עת עם אִמו, ולכן המדובר בהמצאה כדין. עוד הוסיף כבוד הרשם בהחלטתו, כי אבו ליל ידע על קיומו של פסק הדין שכן ביום 6.7.10 הובא לפני רשמת ההוצאה לפועל בעקבות צו הבאה שהוצא נגדו בתיק ההוצאה לפועל שנפתח נגדו על סמך פסק הדין, ובדיון בפניה אף הודה בחוב הפסוק. הרשם קבע כי טענת אבו ליל, לפיה נפלה טעות בזיהוי ולא הוא אשר הובא בצו הבאה לפני רשמת ההוצאה לפועל, כבושה ודחה אותה מכל וכל.

אף כי כבוד הרשם סבר שהתנהגות אבו ליל גובלת בזלזול, ראה להסבירה בטעות אבו ליל לחשוב כי המסירה לאִמו לא תוכר על ידי בית המשפט כהמצאה כדין. הוא גם הוסיף, כי אותו הדין חל על טענת אבו ליל בדבר הבאת אדם אחר במקומו בצו ההבאה.

5.לגוף העניין סבר כבוד הרשם כי אין לומר בשלב זה כי טענות אבו ליל בגדר הגנת בדים שדינה להדחות מבלי לבררה עד תום. עם זאת ציין, כי ההגנה לא התבררה במידה הנדרשת בשלב של רשות להתגונן ולכן הורה על ביטול פסק הדין מבלי לתת בו זמנית רשות להתגונן. לדעת הרשם, הטענה בדבר קיומו של רישום בלתי מוסבר בדפי החשבון (על סך 96,733 ₪) טעונה בירור וליבון, מה גם ש"בניגוד לטענת ב"כ התובע [הבנק] אני סבור כי כאשר מוגשת תביעה בסדר דין מקוצר שעניינה חוב שנוצר עקב העמדת הלוואה לפרעון מיידי, יש לצרף כבר לכתב התביעה את הסכם ההלוואה. כך בפרט כאשר לכתב התביעה שהוגש בתיק זה לא צורף עותק שלם של מסמכי פתיחת החשבון" (סעיף 7 להחלטה מיום 13.3.11). עוד הוסיף כי דברים אלה מקבלים משנה תוקף שעה שהבנק לא המציא מסמכים כפי שנתבקש במכתב מיום 15.12.10, אף כי אלה רלוונטיים להגנתו של אבו ליל והיה מקום להמציאם בשלב הדיון בבקשה לביטול פסק הדין.

6. לבסוף הורה כבוד הרשם על ביטול פסק הדין כפוף לתשלום הוצאות לבנק בסך 3,000 ₪ לא יאוחר מיום 1.5.11, שאם לא כן יישאר פסק הדין על כנו. על החלטה זו ערער הבנק במסגרת ע"ר 19866-04-11.

7. ביום 28.4.11 הגיש אבו ליל בקשה להארכת מועד לתשלום ההוצאות, שנדחתה בהחלטה מאותו יום. לטענת אבו ליל בכתב הערעור, נודע לו על החלטה זו רק ביום 2.5.11 (או ביום 3.5.11 - ראה סעיף 7 לבקשה – מצד אחד נטען כי נודע לו על ההחלטה ביום 2.5.11 ומצד שני כי ביום 3.5.11 פנה למזכירות בית המשפט ואז "נדהם" לגלות כי ביום 28.4.11 ניתנה כבר החלטה).

8. ביום 4.5.11 הפקיד אבו ליל בקופת בית משפט סך של 3,000 ₪ (אף כי ההחלטה חייבהו לשלם את ההוצאות לבנק) ובאותו יום הגיש בקשה נוספת להארכת המועד לתשלום ההוצאות, שנדחתה אף היא "..כיוון שהוגשה לאחר המועד ומבלי לצרף את עמדת הצד שכנגד". על החלטה זו ערער אבו ליל במסגרת ע"ר 31275-05-11.

הערעור נשוא ע"ר 31275-05-11

9. אין להתערב בשיקול דעת כבוד הרשם. אמנם נכון, המועד לתשלום ההוצאות לא נקבע בחיקוק ועל כן ניתן להאריכו ללא צורך בטעמים מיוחדים שיירשמו. עם זאת, נדרש טעם כלשהו אשר יצדיק הארכת המועד, וטעם זה לא ניתן על ידי אבו ליל.

10.ההחלטה בה הושתו ההוצאות ניתנה כאמור ביום 13.3.11 ולפיה היה על אבו ליל לשלם את ההוצאות עד ליום 1.5.11. עמדו אפוא לרשות אבו ליל ארבעים ושמונה ימים תמימים כדי לגייס כספים לתשלום ההוצאות.

12.אף כי ידע או היה עליו לדעת כי אם תדחה בקשתו יהיה עליו לשלם את ההוצאות לא יאוחר מיום 1.5.11, המתין אבו ליל, מטעמיו הוא, עד ליום חמישי ה-28.4.11 ורק אז הגיש את בקשתו הראשונה להארכת מועד. חרף השיהוי הניכר לא טרח לברר עוד באותו יום האם ניתנה החלטה ומהי ההחלטה שניתנה, והמתין לגרסתו עד ליום 1.5.11 (המועד שנקבע לתשלום) כדי לפנות למרכז המידע בירושלים. משנמסר לו כי טרם ניתנה החלטה המתין יום או יומיים עד אשר פנה למזכירות בית המשפט ואז נודע לו לדבריו שבקשתו נדחתה. בעקבות זאת, פעל להשגת כספים לתשלום ההוצאות, ביום 4.5.11 הפקיד את הסכום בקופת בית המשפט ובסמוך לאחר מכן הגיש את הבקשה הנוספת להארכת מועד, שעל ההחלטה בה הוגש הערעור שלפניי.

13. בין אם פנה אבו ליל למרכז המידע ובין אם לאו, לא תשתנה התוצאה. עם זאת ייאמר, כי מותר לפקפק באמינות דבריו על אודות פנייתו למרכז המידע. לא זו בלבד שהטענה הועלתה לראשונה בכתב הערעור וזכרה לא בא בבקשה להארכת מועד שהוגשה ביום 4.5.11 (ובהיותה טענה עובדתית ראוי היה כי תתמך שם בתצהיר) אלא שאינה סבירה, שהרי ההחלטה על בקשתו הראשונה ניתנה בו ביום (ה-28.4.11), נמצאה מאז במאגר המידע הממוחשב ומפעילי מרכז המידע יכלו לצפות בה מיד.

14.מעבר לכך, אין בבקשה מיום 4.5.11 וגם לא בכתב הערעור הסבר מדוע לא פנה למזכירות בית המשפט עוד ביום 28.4.11 על מנת לברר מה עלה בגורל בקשתו. לו עשה כן, היה מתברר לו עד מהרה כי בקשתו נדחתה.

15.הטענה לפיה נזקק בזמן לגיוס כספים מוטלת אף היא בספק. הראיה, משנודע לו כי בקשתו נדחתה פעל אבו ליל ולא התקשה לגייס כספים, שהרי כבר למחרת היום היה בידיו הסכום הדרוש, שהופקד בקופת בית המשפט.

16. בעל דין הפונה בבקשה לבית המשפט אינו רשאי להניח כי זו תתקבל. עליו לפעול בשקידה ראויה לבירור ההחלטה, ואל לו להמתין בחיבוק ידיים עד אשר תמציא מזכירות בית המשפט את ההחלטה. דברים אלה נכונים ביתר שאת כאשר מוגשת בקשה בשיהוי ניכר, כמו במקרה דנן. החובה לברר האם ההחלטה ומהי ההחלטה מוטלת בראש ובראשונה על כתפי בעל הדין המעוניין, שאינו יכול להסתתר מאחורי הטענה כי לא נמסרה לו ההחלטה או כי נמסר לו מידע שגוי על ידי פקיד אלמוני.